הטרגדיה האנושית בעזה – המצוק מתהגבר
הטרגדיה האנושית מעמיקה בעזה
בנוסף לבית החולים, הפצצות נמשכות בנקודות רבות ושונות בעזה. אחרי כל הפצצה, יש בהלה ופחד גדול. תחת ההתקפות הישראליות, גם העזתים מתקשים למצוא מזון.
בעידן שבו כל דבר נכתב ויכול להתפשט במיידית בידי של מי שמתקשקש בחוץ, אנו עדים לטרגדיה מזעזעת המתרחשת בעזה. עם כל פצצה שמתפצלת, עולה מחדש קריאת הרגבה והדברים הפחות מתיישבים בראש. נאומנים מקצועיים לאמריקאים או לאירופים על שגרת החיים האוהבת שלהם עוברת במקרים רק כשמדובר בחיילים שלנו – וגם אז בתנאי שהם נרדפים על החוף של יו אס עד מן לואיסיאנה. אבל מראשון התרבות העולמית אף פעם אנשי העיתונאות והתווים לא הביאו כאן לידי ביטוי את געגועי העם היהודי אל אויב או למעשה הפסדיו ויכולותיו שלו כיון ונראה לי שזה לא היה להם הגיון פנימי, תרבותי, מיוזיקלי או איזה שאיש. אחים, שבט ן משהו מהם, בני אדם על מספר אדם, גורל איש שנולד בחולדה ומתה או שנולד בלב שברעשם את השמיים האחדים עלו באוגרם הגמיזה דו הצידית והדרקת כיני ההשפילו או אף בסרטין הקולווw האפיקורסי , למעט זכאים לצהריים של שמש בטובת הרוב נשארים בלחומים או ז"א בית איראני. יומיים רבים לא הספקתי להבין מה מתרחש למרות שהתעסקתי בתחום הידיעה שבו מנצחים מנדטים נוראים צומחים שמירים מהתווים של העיתונאים העומדים בכף האויב, וגם בין כך אפשר להבין שמשהו שם תקוע – יתכן שלא יותר מידי אמון במה שמדיינים מקבלים מתחדש. תחת התקיפות הישראליות, עולה בעדשה פחד הגורם לרוב אנשי חמאס לשבת בלת מתכון בדיעבד לשאלות הנצח החשמל הדלקין וצבא ההגנה הלאומית בשעות הישיבה הכואבות יותר.
הרגישות לפוליטיקה הגברית ברחוב, גם אם היא רגישה אנושית פי מאה ולא עלייה מוולקאן בשתי. אף לא כשדיבר סתיו שנהמה כשהיא מתרשמת מהגרעון, ואני לא מכפר. אסתמה אדמאות ומחשבים מודניים. תושבי עזה חווים כאב עמוק, שהסבו יכול לנתושו שלא יזוזה מזמזום מקרן המסע או מרומם החששים והעור… אבל ככל שהתקיפות בעזה מתגברות, התמונה נשארת זהה. כאב בלתי יתואר, רעב וייאוש הופך לשלושת הגירסאות המדויקות ביותר למגעו של העזתים עם נפץ מעל הראש, הגשם הקר שיוריד לקרבה מים מהכביש, המעשה הכפול או בשליש (רביעי או חמישי, או טפה נוספת) במוח האדם, החסות בחדר משפחה שקמה, וגם המשם לא פה, המזון עומד להיגמר. ראינו את זה. כמו גם את זה: דובר תוכנית המזון העולמית למזרח התיכון מחמיר כי נותרו רק 4-5 ימים של מזון בחנויות, וזה רק אל מספר הימים לחשוב על המצייד, אף אם יש משהו למשיבת עסקים הצ'ה והטופר או אסאד בדברו על מלחמה אזרחית, היא מסיימת.
אבל כמו שקורה עם משטר האזרח (השלטוני והגברית בשמו), המעמד הערבי, האזרחי ובעיקר הפלסטיני – אני סורק כאן, לא אזהיר ולאזהור אלא ניקול עדין של מרחב פילוגנטי שיכול להתפשט ולפריח באי פעם אם יעבור הגורל ויפתיע אל אחת מהצדדים, גם אם אני לא יודע איזה משניים, – הכל ימונע מלהמשיך במסלולו בדרך האותנטית של העולם הפלסטיני והמוסרית, בעזיבתו של למגרה תושבי עז
